המזבח של האברכות

חיסכון, מטבעם של דברים אינו דבר קל.

חיסכון פוגש אותנו בנקודות בהם אנחנו רוצים לקנות דבר מסויים, רוצים להשיג הנאה הכרחית, והוא פשוט מגיע ואומר "סטופ"

אפשר לקרוא לחיסכון "קורבן" אנחנו מקריבים כאן קורבן, קורבן קטן, בשביל לחסוך.

אבל בשביל קורבן צריך מזבח.

לאברכים, לעניות דעתי, בגלל זה קל יותר.

יש להם מזבח. מזבח האברכות.

לדוגמא? אברך רואה ספה חדשה ונוחה ב-13,000 שקלים. האם הוא רוצה אותה? בדרך כלל לא. אבל גם אם כן, באותו רגע עולה בו מחשבה פשוטה ובהירה: "אם אני רוצה להמשיך לשבת וללמוד, אין לי איך להרשות לעצמי את הספה הזאת".

למחרת בבוקר הוא קם, רואה בסלון את הספה הישנה והבלויה, והוא לא נצבט שוב בלב, אין לו שוב את תחושת הכאב באי-קניית הספה. למה? כי זה את הקורבן הוא כבר הקריב. הוויתור קיבל משמעות, עלה על מזבח של ערך עליון, והעניין נסגר. הספה הבלויה מזכירה לו את החיים הטובים שהוא בחר לחיות בפרוזדור הזה.

לעומתו, אדם שחוסך בלי מזבח ברור מול העיניים, התמונה שונה לגמרי.

כל פעם שהוא מתיישב על הספה הישנה, הרצון מתעורר מחדש וצובט. אין לו איך להסביר לעצמו מדוע הוא מוותר.

אין לי כסף הוא לא משפט שכיף לשמוע, הוא משפט של אילוץ, של כניעה מציאות. האדם מטבעו לא רוצה להיכנע, הוא רוצה לשלוט.

הוא רוצה להיות זה שמנהל את הכסף, ולא זה שהכסף מנהל אותו

אז גם אם אין לכם את המזבח הייחודי של חיי האברכות- מצאו לכם מזבח.

אל תקריבו קורבנות חינם, זה סתם כואב, תמצאו אידיאל ששוה לכם לחסוך בשבילו, זה יכול להיות "חיים בלי חובות" זה יכול להיות "חיסכון לחתונות ילדים"

אבל תנהלו את האירוע, אל תתתנו לו לנהל אותכם